עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
עפתי
16/06/2019 17:04
growing
אלוקים שלי ששם למעלה ומכוון דברים כל כך יפים ומצד שני נותן לי להרים את הקול על אמא שלי....
איך אני אחלץ מכל מה שנדבק בי ואינו שלי?

0 תגובות
אמלה
10/06/2019 21:24
growing
אני לא רוצה לחיות באוטופיה
אבל אני גם רוצה להודות על שהיה.
אבל הכי מפחיד זה להודות,
על מה שאתה לא יודע לאן הוא מוביל
והכי מפחיד להחליט שאתה רוצה דבר
 לפני שהדבר החליט שהוא רוצה אותך.
אני רוצה להאמין שמה שקורה נכון.
אני רוצה להודות. לא רוצה לפחד. רוצה להודות.
0 תגובות
בסדר
05/06/2019 20:29
growing
בין שמיים לארץ. את רוצה כבר לדעת איפה את, לאן מכוונים חייך.
עולה אל האידיאל, נושמת אותו ומתרסקת בין המדרגות של המציאות.
וזה לא שאת לא מאמינה שתוכלי להגשים את האידיאל... העניין הוא שאת לא בטוחה שאת רוצה אותו יותר מאת המציאות.

נראה שהוא בא כדי לדחוף את חייך, כאילו הוא מחכה לך בפינת סוף השבוע לשמוע כמה שלימה הצלחת להגיע
ואת יושבת ומחפשת מה לומדים ומה עושים והאם עובדים ומה נחשב מבחינתך ואיך משלבים ולאן שואפים.

שואפת למעלה למעלה... חושבת שיש בך את כל הכוחות לטרוף את העולם
ואז מקבלת יום מחלה ומבינה שלפעמים צריך להקשיב לאן שהוא מוביל אותנו.
ועם הקושי להחזיק את הגוף מגיע המרגוע של הנפש
שהבינה שהיא באמת לא הבינה
וזה בסדר.
0 תגובות
דש לי
04/06/2019 21:58
growing
כמו שאני מכירה אותך, עכשיו כואב לך הראש, את עייפה, לא ענית לעצמך על כל התשובות, אבל, קיבלת איזו הצעה שנשמעת לך נעימה ומתאימה לחיים שכיוונת אליהם- אז את פשוט שם. שוכחת מכל הקשיים.
מאיפה זה בא לך ילדה? איך הם מבחוץ מרימים אותך כמו שניסת כל החיים לעשות?
לא, אבל אל תצללי לחפש עמוק מידי. כי... בסך הכל אני רוצה כבר שתשמחי. גם אם לא ברור מאיפה ולאן. 
תשמחי קצת. אחר כך תחקרי את החיים.
0 תגובות
לפני שאכנס לחוסר הכרה
29/05/2019 01:41
growing
יש עולם מציאותי ובריא שם בחוץ,
לפעמים אני נזכרת בו, לפעמים אני משוועת אליו
בצורה חסרת תקדים.
רציתי לחייך, רציתי להפסיק לפחד.
תפסתי את רגעי השלום או לפחות זמן הנשימה בשתי ידיים
כי לא ידעתי כמה אזכה להם.
אני מחר נוסעת לשם
ומוזר לי להודות שהמקום שאני מרגישה בו בשיאי
ממית אותי בכל פעם שאני עוזבת.
מעין אהבה ענקית שכואבת כגודל הדרישה הפנימית
והדרישה הפנימית שלי למקום ההוא ... 
אז התרסקתי שוב, ממש לא ציפתי, כי חשבתי שעברתי את כל הרגעים הגרועים בחיי. ועכשיו אני מבינה שאין לדעת.
אני שמחה שהיו לי רגעי חסד של שקט ונשימה. אבל פחדתי נורא. הייתי במערבולת שאני לא רוצה לפגוש עוד אי פעם.
זה השלב שאני לא חושבת. לא חושבת ולא כואבת.
0 תגובות
העניין הוא
27/05/2019 09:51
growing
העניין הוא ש... את זוכרת? הגעת עם איזו מסקנה כזו לפני כמה חודשים שלא עושים דברים סתם ככה.
אז, למה את רוצה לעשות את מה שאת רוצה לעשות?
רק תעני לי על השאלה הזו לפני שנתחיל לחשוב על כל הטכני.
2 תגובות
מטריד אותי שחייב לתת כותרת לפוסט
26/05/2019 09:59
growing
זו החלמה ואני מרגישה טוב בכך.
טוב בכך שאני רוצה את הדברים הגדולים שרציתי תמיד, מבלי לפחד.
אני מאושרת מכך שיכולתי שוב היום לראות את עצמי חיה עם עוד מישהו.
אבל אז עצרתי.

היא כתבה אתמול שיש אנשים שמפחדים מלהצליח. והבנתי. ונזכרתי.

אני צריכה לעשות, בעדינות.
לחייך יותר ולא לחשוש מכך שאני מבהילה אנשים בשינויים שלי.
אושר. לחייך. ולקבל את עצמי.
לקבל את עצמי ולא את כל מה שאני "צריכה להיות".

אני מתפללת לטוב. אבל בשקט. מאוד בשקט.
לפעמים חצי מודעות נכונה ובריאה יותר ממודעות מלאה.
2 תגובות
או אה
23/05/2019 20:14
growing
איך עוברים את הזמנים האלו ומה אני חושבת לעצמי שהפוסט הראשון שלי נכתב ככה.
ככה זאת אומרת במצב הסביבתי הלא רגיל הזה וככה זה אומר... ככה. שונה ולא חינני.
אני שואפת לכתוב לפחות לכבודו של הפוסט הראשון דברים אמיתיים ובכל זאת שאינם מבריחים, כי יותר נעים לאנשים לשמוע על ים וספורט ועל החיים היפים שמחוץ לחדר ולבכי.
וזה בסדר. זה באמת בסדר. אני גם בורחת מכל מי שמדבר בשדר אחר.
אבל מאתמול בלילה זו אני.
אחי התקשר אליי ושיחקתי את המשחק היפה והשמח וה"מזל טוב!" ונראה לי שהסגרתי את עצמי בזה שניתקתי את השיחה אחרי כמה דקות ושמתי לב שאפילו לא שאלתי אותו "למה התקשרת?". כל אחד הסגיר את מקומו. הוא את זה שהוא התקשר בלי סיפור כיסוי אלא רק כי הוא יודע שמשהו קורה ואני- שאפילו לא דרשתי ממנו את הסיפור כיסוי המטופש הזה, כאילו רק חיכתי שמישהו יימוש אותי מהכאב הזה.
אני בעצם בדקות האלו עצרתי את הכתיבה כדי להעביר את המחשב מיקום, אבל בעצם עשר דקות התמוטטתי מכאב לב ובכי. וזו לא אני. זו לא אני!

קשה לי להתפלל לאלוקים. לא שהוא עשה לי משהו לא טוב. אני פשוט מתקשה בזה. 
אני גם לא כועסת על אנשים או על המציאות שמורכבת לי, אני מרגישה בכל נימי שאין מה לדבר, זו עבודה פנימית. לא באשמת אף אחד.
אבל לא באשמת אף אחד בכיתי ביומיים האלו חמש או שש פעמים פשוט ככה באמצע יום. צוחקת, מחייכת, אוכלת, רואה עם אחי סרט- נכנסת לחדר לחמש דקות ומתחילה לבכות.
אני לא יודעת. וזה הביטוי השגור ביותר בכתיבה שלי כנראה, לפחות בשנתיים האחרונות. לא יודעת.

אתמול היה מפגש כזה נחמד שאני אמורה להרגיש נורא מוערכת שהוזמנתי אליו ויצאתי בנוחיות עם הרכב וחזרתי בנוחיות מתי שרציתי והייתה שבירת דיסטנס וראיתי קצת יותר פנימה והוא דיבר איתי באופן רגיל ולא יודעת מה ציפתי אבל השתגעתי מזה שסירבתי לדבר מדהים שהציעו לי ולא ידעתי, פשוט לא הבנתי מי הקול שדיבר ממני, מי הקול מתוכי שהרחיק ממני את מה שהכי רציתי?
אני לא יודעת מה היה שם בסירוב הזה שאני לעזאזל סוחבת את הקושי להרגע כבר יום שלם.

אתמול בלילה היה מורכב לי. היום בבוקר היה קשה לי לקום. עכשיו מחשיך ואני לא יודעת לאן אני מושכת את כל זה.
ידעתי שאני אחלום על זה ושנאתי את זה שחלמתי על זה.
שיגע אותי שאני יודעת שסערה מתחוללת בי ואין לי את הכלים לבקש עזרה
הצילה אותי השיחה עם אמא בבוקר, לפחות לשעות טובות. לפחות לתחושה שמישהו יודע שהלב שלי מדרדר.
אני שמחה ששטפתי את הבית שעות ארוכות, כי הייתי צריכה להתיש את הגוף שלי.
אני מרוצה מזה שלא הלכתי לשם היום, שלא ברחתי אל השגרה ואל הצמאון להרגיש משהו. כי היום אני מגבר רגש גם ככה.
אני מודה על השירים. אני מודה על המקום החדש לכתוב בו. אני קצת חוששת מלהודות.
אני יודעת שאחזור לאיזה תלם. בעזרת השם. אבל זה לא מעודד אותי. כי הנפילות כבר תוקפות אותי מרצונן.
הייתי רוצה להגיד שאני מקווה לטוב, אבל אני לא רוצה להצהיר. לא כי אני לא מאמינה בתקווה. רק כי כואב לי כבר לקוות.
3 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יוני 2019  (4)
מאי 2019  (4)