חבר ושותפים לעבודה שלא יכולתי לראות בעיניים שלהם שום דבר אחר מאשר... פשוט לא ראיתי שם כלום.
זו הייתה תחושה מטופשת כאילו מישהו אמר עליי משהו ואני לא יודעת. לא היה לי כוח להתעסק בזה. גם לא רציתי להאמין שהדברים האלו משחקים שם איום. גם הבנתי כמה היה נורא כשאני שמעתי על אחרים ולא יצאתי מהחדר. לא שיתפתי פעולה, אבל גם לא מחיתי.
ואולי אני רק מדמיינת, אולי זה היה הבלבול והחום של השעות האלו. אה, הנה, גם שעה ארבע וחצי- אני שמחה שהיא מאחוריי.
אני צריכה להפסיק להחזיק בשולי החיים. זה לזמנים זמניים מידי, לא לחיים שלמים.
אני צריכה למצוא את המעיין הנובע. ולעזאזל, לזכור שאין עיניים מביטות בי. יש אותי ואת העבודה האמיתית. צריך להאמין יותר באלוקים כדי לשכוח מחרא של אנשים.
;){kind=link}